קולפ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ

פסק דין

הרקע והצדדים

1.דירתו של התובע ניזוקה בשל נזילת מים, הנתבעת פיצתה את התובע בגין נזקיו בהתאם להערכת שמאי מטעמה. התובע הוציא, עבור עבודות השיפוץ והוצאות נילוות (העברת תכולה ושכר דירה) מעבר לסכום ששולם על ידי הנתבעת, ולפיכך הגיש תביעה זו לפיצוי בסכום הפרש זה.

2.התובע עתר לפיצוי בגין אלה: 14,000 ₪ עבור החלפת ארון קיר, 5,450 ₪ עבור פירוק והרכבת משקופים, 5,900 ₪ בגין שכר דירה לחודש שני, 1,060 ₪ תוספת עלות העברת תכולת הדירה, 2,200 ₪ עבור החלפת אריחים, 1,740 ₪ בגין חוות שמאי, 3,480 ₪ בגין יעוץ משפטי, ובסה"כ 33,830 ₪.

3.הנתבעת טענה כי בעקבות האירוע הביטוחי בדירת התובע הוערכו הנזקים על ידי שמאי מטעמה, ושולם לתובע פיצוי בגין כל הנזקים שנמצאו. הנתבעת חלקה על חוות דעת השמאי מטעם התובע וטענה כי הנזקים שנמצאו על ידי השמאי מטעמה הם המשקפים את הנזקים בפועל.

4.בדיון שנערך העידו התובע ושני השמאים, כאשר כל אחד מהשמאים הציג שאלות לשמאי שכנגד.

דיון והכרעה

5.    לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, ראיותיהם, התנהלותם במהלך הדיון ומכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לדחות את מרבית התביעה, כפי שיפורט להלן.

6.הובהר בעדויות כי שמאי הנתבעת ערך כתב כמויות מודפס, בטבלה של העבודות הנדרשות לרבות כמותן (לדוגמא: ריצוף, פרקט, פינוי, ייבוש, לרבות עבודות וחומרים) וכל אחד מבעלי המקצוע שנתנו הצעות מחיר (אחד מהם "שיפוצניק" שבחר התובע) השלים את המחירים בטבלה, למתן הצעת מחיר. לאחר תמחור עם בעלי המקצוע הושגה הסכמה, בין הנתבעת ובין אחד הקבלנים, על עלות עבודות השיפוץ, וסכום זה שולם לתובע. התובע בחר לבצע את העבודה באמצעות הקבלן מטעמו, ולא באמצעות אותו בעל מקצוע שתמחר את העבודה בעלות הנמוכה מעט יותר אשר היוותה את הבסיס לחישוב הפיצוי ששולם.

הוברר בדיון כי בסופו של דבר, הקבלן שביצע את העבודה לא ביצע אותה על פי כתב הכמויות והמחירים שסוכמו עם שמאי הנתבעת, אלא שינה חלק מהפרטים במסמך.

כך, פריט 7 שעניינו "פירוק, אספקה והרכבה בגמר העבודה של 2 ארונות קיר בנישת חדר שינה תוך שימוש חוזר בדלתות חזית שלא ניזוקו" נמחק, ונכתב במקומו "פירוק בלבד". בנוסף, סעיף 4 שעניינו "עלות ריצוף ופנלים בלבד" לא תומחר כלל ולכן לא נכלל בעלות הכוללת. למרות השינויים העלות הכוללת במסמך ת/1 נותרה כשהיתה כשהועברה לראשונה לשמאי הנתבעת – ללא הפרש, הנחה או שינוי.

מעבר לכך גבה הקבלן מהתובע סכום נוסף עבור פירוק והרכבת משקופים.

לאור צמצום העבודות שכלל קבלן התובע בעבודות שביצע בתמורה לתשלום שסוכם, הוסיף התובע והזמין שני ארונות קיר בעלות של 14,000 ₪ ושילם לקבלן תוספת עבור פירוק והרכבת משקופים ועבור רכישת ריצוף (אריחים).

לטענת התובע, הוא שהה בפועל במשך חודשיים בדירה אחרת במהלך עבודות השיפוץ, ושילם עבור ההובלה, לדירה השכורה וחזרה, סכום העולה על זה שאישרה הנתבעת.

7.    בהקשר לנטל השכנוע קבע בית המשפט העליון בתיק רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבניין נ. מנהל מע"מ (2003),  פ"ד נז(4) 981 כי :

"...נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו"

וכן בע"א 6821/93 בנק המזרחי נ' מגדל כפר שיתופי (1995), פ"ד מט(4) 221-239:

"...תפקידו של נטל השכנוע הוא להכריע בתנאי אי וודאות שכפות המאזניים מעוינות... בהליכים אזרחיים מוטל הנטל על 'המוציא מחברו' באשר הוא זה הטוען לשינוי המצב הקיים".

במקרה שבו מדובר בגרסה  מול גרסה, על בית המשפט לבחון האם יש בעדויות גופן, בדין או בראיות החיצוניות בכדי לתמוך באיזו מגרסאות הצדדים באופן המטה את מאזן ההסתברויות לכיוון גרסה זו, שאם לא כן – תידחה התביעה. בתיק דנן, לכל טענה של התובע (למעט לעניין הטענה של עלות ההובלה) ישנה טענה נגדית של הנתבעת, השווה (ולעתים אף עולה) במשקלה ובטיבה לטענת התובע, ובנסיבות אלה אין לי אלא לקבוע כי התובע לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את טענותיו ועלי לדחות את מרבית התביעה, ואפרט להלן.

7.    תקופת השכירות: הקבלן מטעם התובע העריך את משך העבודות ב- 10 ימי עבודה. גם בשים לב לביצוע העבודות בתקופת החגים, לא ברור מדוע היה צריך התובע לשכור דירה למשך חודשיים, ונראה כי הוא יכול היה להסתפק בשכירות למהלך של חודש אחד בלבד, כפי שאישרה הנתבעת. התובע צירף לכתב התביעה הסכם שכירות שנערך עם בן משפחה, והנתבעת אישרה את מלוא דמי השכירות (למרות שהתובע לא הוכיח תשלום בפועל של הסכום הרשום בחוזה).